התמודדות עם מות סבתא: אבל, גוף ונפש

מות של סבתא הוא אירוע שמזיז את הקרקע מתחת לרגליים. במפגשים עם אנשים אחרי אובדן, אני רואה שוב ושוב איך האבל מערבב רגש, גוף ומשפחה באותו רגע: געגוע עמוק לצד עייפות, חוסר תיאבון, בכי שמגיע בלי אזהרה, ולעיתים גם תחושת קהות שמפתיעה אתכם.

האבל הוא תהליך ביולוגי ורגשי

בעבודתי המקצועית אני רואה עד כמה אבל אינו רק מצב רוח. הגוף מפעיל מערכות לחץ, השינה משתבשת, והקשב מצטמצם. לכן אנשים רבים מתארים תחושה של ערפל מחשבתי, ירידה בזיכרון קצר טווח וקושי לבצע משימות יומיומיות פשוטות.

מניסיוני עם מטופלים רבים, אחת ההקלה הראשונות מגיעה כשהם מבינים שזה דפוס מוכר. עצב, כעס, אשמה או אפילו רגעים של הקלה אינם סותרים אהבה. לעיתים אלו תגובות שונות לאותה מציאות כואבת.

תגובות נפוצות אחרי אובדן של סבתא

לא כולם מגיבים באותה צורה, וגם אצל אותו אדם התגובה משתנה משעה לשעה. חלקכם תחוו הצפה רגשית, וחלקכם תרגישו דווקא ריחוק או תפקוד יתר. שתי התגובות יכולות להיות חלק מהאבל התקין.

• עצב ובכי שמופיעים בגלים, לעיתים בעקבות טריגרים כמו ריח, שיר או מקום
• קשיי שינה, יקיצות מוקדמות או חלומות אינטנסיביים
• שינויים בתיאבון, בחילות או תחושת כובד בבטן
• מתח שרירים, כאבי ראש, דופק מהיר או תחושת לחץ בחזה
• חוסר סבלנות, כעס, או רגישות יתר לרעשים ואנשים
• תחושת אשמה סביב מה שאמרתם או לא אמרתם, ביקרתם או לא ביקרתם

תופעה שאני נתקל בה לעיתים קרובות בקליניקה היא דאגה מכך שעדיין לא בוכים או שלא מרגישים דבר. עבור רבים זו הגנה זמנית של מערכת העצבים, ורק אחר כך מגיע הרגש.

איך האבל משפיע על הבריאות הפיזית

אצל חלק מהאנשים, אחרי אובדן מופיעים סימפטומים גופניים שמרגישים כמו מחלה. הסיבה היא שהמערכת ההורמונלית והעצבית מגבירות דריכות, והגוף מפרש את האובדן כאיום. זה יכול להתבטא בעייפות קיצונית, כאבים מפושטים, החמרה של מיגרנות, או התלקחות של בעיות קיימות כמו תסמונת המעי הרגיש.

במפגשים עם אנשים הסובלים מבעיה זו, אני שומע תיאורים כמו חוסר אוויר, סחרחורת או קוצר נשימה שמגיעים בעיקר בערב. לעיתים מדובר בתגובה של חרדה ואבל, ולעיתים יש גם גורם רפואי נפרד. ההבחנה נשענת על התבנית, על משך התסמינים ועל סימנים נלווים.

סימנים שמצריכים ערנות מיוחדת

יש מצבים שבהם הסימפטומים אינם משתלבים בתמונה האופיינית של אבל בלבד. למשל כאב חזה שמקרין ליד, חולשה פתאומית, התעלפות, חום ממושך, דימום, או ירידה חדה במשקל. במקרים כאלה נדרשת התייחסות רפואית מסודרת, גם אם הרקע הוא תקופה רגשית קשה.

אבל במשפחה: למה כל אחד מתאבל אחרת

אחד הקשיים הגדולים אחרי מותה של סבתא הוא הפער בין בני המשפחה. יש מי שמארגן ומטפל במסמכים, יש מי שמתפרק, ויש מי שנעלם. מניסיוני, לא פעם משפחות מפרשות את ההבדלים כאדישות או כחוסר אהבה, אבל בפועל אלו סגנונות התמודדות שונים.

מקרה אנונימי שאני זוכר היטב: נכדה סיפרה שהיא מרגישה ריקה וחוששת שהיא אדם קר, בעוד שאחיה בוכה כל יום. בהמשך התברר שהיא זו שמתקשרת לדודים, מטפלת בבית של הסבתא ומסדרת תמונות לאלבום. הרגש שלה התבטא דרך פעולה, לא דרך דמעות.

שיחות שמפחיתות חיכוך במשפחה

• הגדירו מה אתם צריכים כרגע בצורה פשוטה, למשל שקט, חיבוק, או עזרה פרקטית
• הימנעו מהשוואות בין אבלים, כי אין מדד נכון לכאב
• תנו מקום לסיפורים, גם אם הם חוזרים על עצמם, כי זה חלק מעיבוד הזיכרון

אבל אצל ילדים ונכדים צעירים

כשסבתא נפטרת, ילדים עלולים להיתפס כמי שממשיכים לשחק כרגיל. בפועל, ילדים מעבדים אובדן במנות קצרות. הם יכולים לשאול שוב ושוב שאלות ישירות, ואז לחזור למשחק. זה אינו זלזול אלא דרך ויסות.

בעבודתי המקצועית אני רואה שילדים זקוקים לשפה פשוטה ועקבית. ניסוחים מעורפלים עלולים לבלבל ולעורר פחדים, למשל חשש שגם הורה ייעלם. שגרה בסיסית, זמינות רגשית והזמנה לשאול שאלות מסייעות להם להרגיש מוגנים.

אבל מסובך: מתי התהליך נתקע

אצל חלק מהאנשים האבל נמשך ומתעצם באופן שמקשה לחזור לתפקוד לאורך זמן. אני רואה זאת יותר כשיש נסיבות טראומטיות, קשר תלותי מאוד, או היסטוריה של דיכאון וחרדה. גם אובדן שמציף אובדנים ישנים יכול להקשות.

הסימנים יכולים להיות עיסוק בלתי פוסק במוות, הימנעות קיצונית מכל מה שמזכיר את הסבתא, תחושת אשמה שאינה מרפה, או קושי משמעותי לחוות רגעי משמעות ושמחה לאורך תקופה ממושכת. אצל חלק זה מתבטא גם בשימוש מוגבר באלכוהול או בהתנהגויות סיכון.

שינה, תיאבון ואנרגיה: שלושה עוגנים בתקופת אבל

כשאתם באבל, לעיתים קל להזניח צרכים בסיסיים. בפועל, הגוף זקוק לעוגנים פשוטים כדי לשאת את העומס. אני רואה ששיפור קטן בשינה או באכילה משנה את היכולת להתמודד עם ההצפה הרגשית.

גם אם אין תיאבון, ארוחות קטנות ועקביות מקלות על חולשה וסחרחורת. כשיש יקיצות מרובות, לפעמים עוזר ליצור טקס ערב קבוע ולהפחית מסכים לפני שינה. לא מדובר בפתרון לכאב, אלא בהפחתת עומס פיזי שמעצים אותו.

זיכרון, משמעות והמשך קשר

רבים חוששים שהמשך החיים פירושו שכחה. בפועל, אנשים רבים בונים קשר חדש עם הסבתא דרך זיכרון פעיל. במפגשים עם אנשים אחרי אובדן, אני רואה איך כתיבת זיכרונות, בישול מתכון שלה, או שמירת חפץ קטן יכולים להפוך את הגעגוע ליותר נסבל.

אפשר גם לתת מקום למורכבות: סבתא יכולה להיות אהובה מאוד וגם להכאיב בעבר. מתן רשות לזכור את כל התמונה מפחית אשמה ומאפשר אבל אמיתי.

הבדלים בין אבל לדיכאון ולחרדה

אבל ודיכאון יכולים להיראות דומים, אך יש הבדלים. באבל, הכאב לרוב קשור לגעגוע ולזיכרון, ומופיע בגלים. בדיכאון, לעיתים יש ירידה מתמשכת ביכולת ליהנות, תחושת חוסר ערך כללית, וייאוש שאינו קשור רק לאובדן עצמו.

חרדה יכולה להופיע כדריכות, דאגות בריאותיות, או התקפי פחד. לפעמים אלו תגובות לאובדן שמערער את תחושת הביטחון. ההבחנה מתבססת על משך, עוצמה, ותפקוד יומיומי, וגם על נוכחות מחשבות קשות ומתמשכות.

איך נראית תמיכה שמחזיקה לאורך זמן

תמיכה יעילה אינה רק ביום הלוויה או בשבעה. מניסיוני, הקושי גדל לעיתים דווקא אחרי שהבית מתרוקן והטלפונים נחלשים. שם נדרש מרחב קבוע שבו אפשר לדבר על הסבתא בלי להרגיש שאתם מעיקים.

יש אנשים שמסתייעים בקבוצות תמיכה, אחרים בשיחות אישיות, ואחרים במסגרת רוחנית או קהילתית. העיקרון המשותף הוא קשר אנושי שמאפשר להיות גם עצובים וגם מתפקדים, בלי דרישה להחלים מהר.

דניאל רוזן

דניאל רוזן הוא כותב תוכן רפואי המתמחה ברפואת ילדים, התפתחות הילד ובריאות הנפש. דניאל כותב עבור מדיקל ליין מאמרים המיועדים להורים ולמטפלים, תוך שילוב מידע מבוסס ראיות עם שפה נגישה ומעשית.

827 מאמרים נוספים